בצל אלון ואלה - חלק ראשון

אני יושב בתוך יער אלוני תבור סבוך וצפוף, בפאתי גבעת עדה. צל קריר מכסה את פני הקרקע ואת היושב עליה. תכסית רכה של עלי אלון ולבנה בגווני שלכת עזים, משווים למקום מראה קודר ובה בעת גם קסום. עורבני קטן מנתר מענפיו של אחד העצים - הישר אל פיסת הקרקע שמולי. הוא לא מבחין בי כלל - רק נוטל במקורו בלוט גדול מימדים, מנתר קלות בשנית - ואז פורח ונעלם אל מעמקי היער. אילו לא ידעתי כי אדמת ארץ ישראל היא זו אשר עליה אני יושב - הייתי טועה לחשוב שמדובר באירופה.

יער האלונים הפצפון הזה - הוא עוד אי של קסם בים של פיתוח חקלאי ואורבני מואצים. התבוננות קצרה במפות ה-PEF, הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל שפעלה בארץ במחצית השניה של המאה ה-19 מגלה שבעבר כיסה יער האלונים העבות הזה שטחים עצומים.

השטחים עליהם נבנו המושבות פרדס חנה, כרכור, גבעת עדה וקיבוצי הסביבה היו עד לא מזמן יער עצום בהיקפו ובצפיפותו. גם אזורים נרחבים בשרון כוסו ביער דומה.

כריתה מסיבית של היערות הללו החלה עם זרימתה של טכנולוגיה מערבית לארץ, במרוצת המאה ה-19. לא רק חיילי הצבא הטורקי, שנדרש לכריתת יערות מסיבית בכדי לספק את הביקוש הגובר לפחמי אש לשם הסקת דוודי הרכבות המונעות בקיטור במהלך מלחמת העולם ה-2 שלחו ידם אל היער. בברוא היער המרכזי של ארץ ישראל השתתפו גם התנועה הציונית, הבריטים ורבים אחרים. בסופו של תהליך הברוא הממושך והאכזרי הזה, נותרו שרידיהם של יער האלונים הסבוך שכיסה לפנים את ארץ ישראל, ככתמים קטנים וצפופים של שמורות יער מיניאטוריות, או כעצים בודדים המעטרים פה ושם בנופם הירוק הנפלא את הקרקעות החקלאיות של עמק חפר, השרון והגליל התחתון, כעדות אילמת להכחדה הברוטאלית שחוו אלונים עתיקים אלה בכל המרחב. מי שגדל בארץ ישראל במאה ה-20, מכיר את השרון כחבל ארץ עתיר השפעות וטביעות רגל אנושיות. קשה לדמיין שלפנים, בימי קדם, כיסה יער האלונים העבות שתיארתי כאן חלקים גדולים מהשטח שבין נהר הירקון לנהר התנינים, באופן שהקשה מאוד על מעבר אורחותיהם של נוסעים קדומים בשטח הזה.

את הפרקים הבאים בבלוג אקדיש לכל מה שרציתםן לדעת ולא העזתם לשאול על מיני הבר של הסוגים אלון ואלה, על ערכם התזונתי והקולינרי ועל ההיסטוריה הקולינרית המרתקת שלהם.

הפרק הראשון הוא פרק המבוא - ובו אסקור את ההיסטוריה הקרובה והרחוקה של השימוש בבלוטים, וכן את הטכניקות השונות הידועות לי להכנתם.

בפרק השני, אשתף במתכונים מעניינים המבוססים על בלוטי אלון התבור,

ובפרקים שיבואו בהמשך, אספר על מיני האלה ועל השימושים האפשריים בהם.

אשמח להערות, תגובות והצעות כאן.

בהכנת הסדרה משתתפים מדריכת הליקוט יערה שחם - מומחית לעיבוד בלוטים, והשף יניב גור אריה - בוגר הקורס השנתי לליקוט מקצועי של שירת השדה.

בחברה טובה: (מעט) על האקולוגיה של אלון התבור

בשעת בין הערביים, היער שוקק חיים. מצמרת אחד העצים אני שומע לפתע את קריאתו של עורבני אחד, המחקה בדייקנות מעוררת פליאה את ייללת החתול. כעבור דקה או שתיים, הוא מנתר ונוחת על הקרקע המכוסה עלים ורקבובית, כשהוא אוחז במקורו בבלוט הנתון בתוך ספלול, אותו תלש זה עת מן העץ. הוא שולף במיומנות רבה את הבלוט מתוך הספלול, מנקר בו מעט, ואוכל להנאתו את תוכנו. אחר כך יקח בלוטים נוספים, ויטמון אותם בגומות מיוחדות שיחפור בקרקע. לא רחוק משם, אני מזהה את שולחנות האכילה שהקימו לעצמם היערונים. בדומה לעורבני, גם המכרסם הקטן הזה הוא מרכיב חשוב באקולוגיה של יער האלונים : גם הוא מכרסם את חלקו התחתון של הבלוט, ומשאיר את שני השלישים העליונים, העמוסים טנינים, על פני הקרקע. חלק מהבלוטים שיאסוף לא יאכלו מיד. במקום זאת, יוביל אותם היערון למחילתו, ושם יאגור אותם לשימוש עתידי. היערון והעורבני, הניזונים מבלוטיו של האלון, הם "שומרי היער". כמו חקלאים מיומנים, פועם בהם הדחף לשמר את היער. הבלוטים שיטמנו ינבטו במוקדם או במאוחר, ויבטיחו חיים חדשים ליער, ויגמלו ליערון ולעורבני באספקת מזון סדירה ומזינה. גם חזירי הבר נהנים מבלוטי האלון, ויש האומרים שטעמו של בשר חזיר הניזון מאותם מלוטים ערב לחך במיוחד.

היערון, החזיר והעורבני "מבינים עניין": בלוטי אלון התבור הם הטעימים והמזינים שבבלוטי האלונים הגדלים בבר בארצנו. על מנת להגן על עצמם מטריפה בלתי מבוקרת, הם מוגנים בהגנה מכנית (באמצעות הספלול הקשיח העוטף את שלישם התחתון), והגנה כימית (באמצעות הטנינים, חומרים בעלי טעם מריר ועפיץ, שריכוזם עולה ככל שמתרחקים מבסיסו המתוק של הבלוט לכיוון קצהו המחודד, העליון, שם חבוי העובר, הנתון בליבם של שני פסיגי הבלוט). מעניין לציין, כי בלוט שנאכל בבסיסו, עדיין יכול לנבוט, והכרסום אף משרת אותו במידה מסויימת, כיוון שהוא מסייע לפסיגים לקלוט את מי הגשמים הראשונים, להתעורר ולהפתח אל האור.

גם אנחנו יכולים!

לא רק בעלי החיים נהנים מערכו התזונתי העצום של בלוט האלון. במחקרים פרה-היסטוריים של אזורנו עולה שוב ושוב הבלוט, ובפרט זה של אלון התבור, כמקור לא אכזב לתזונה, ששימש את שבטי הציידים לקטים של האזור למאכל, ולא רק בשעת מצוקה. מחקר שנערך במסגרת חפירות במערות האדם הקדמון בכרמל (לב וכסלו), התחקה אחר הרגלי התזונה, ובפרט מקורות המזון מהצומח, של בני התרבות המוסטרית, שהתקיימה בארץ ישראל בתקופת הפליאוליט התיכון (250 אלף - 45 אלף שנה לפני זמננו). מתוך כ-4200 זרעים של צמחי בר שנמצאו בחפירות שנערכו במערת כבארה שבכרמל, זוהו כמעט 4000, באופן ודאי, כמינים שונים שלוקטו בבר והובאו למערה על ידי יושביה. מתברר - שליקוט מזון מהצומח היה בגדר הכרח, בעיקר באביב, שעה שבשרן של חיות הבר שנהגו לצוד היה דל בשומן. באביב, ליקטו המוסטרים בעיקר קטניות שונות. עונת הסתיו, שבה המרעה דל ביותר, באופן שמגביל מאוד את אפשרויות הציד, היא עונה נוספת שבה סיפק הליקוט את עיקר מזונם של ציידים-לקטים אלה. בעונה זו, הם בחרו ללקט בעיקר בלוטים של אלון התבור, וכן פירות עתירי שומן וארומה אגוזית של אלה אטלנטית. זרעי דגניים, כמו חיטה ושעורה, נמצאו בכמויות קטנות מאוד, וככל הנראה לא היוו מרכיב חשוב בתזונתם של בני התרבות המוסטרית.

אינני יודע אם בקרבת המערה שבה נמצאו השרידים, גדלו עצי אלון התבור. כיום, בית הגידול המאפיין את מערב הכרמל הוא של חורש מעורב, הנשלט בעיקר על ידי חברת אלון מצוי ואלת המסטיק. ייתכן שהמוסטרים החביבים נאלצו לגמוע מרחק רב כדי לאסוף את בלוטי אלון התבור, אך ערכו התזונתי וטעמו המשובח - כנראה הצדיקו זאת.

בצפון אמריקה, ניזונו בני השבטים הילידיים מבלוטי אלונים בכל מקום בהם גדלו. המתיישבים הלבנים הראשונים שהשתקעו במסצ'וסטס, למדו מהילידים כיצד לגדל תירס ותרנגולי הודו, אבל גם כיצד לצרוך את בלוטי האלונים המקומיים, שלוקטו ועובדו ביסודיות לדיסות, ואף שימשו כמקור לקמח, ממנו נהגו לאפות את לחם הסיר שלהם.

קשה מאוד להפריז בערכיו התזונתיים של הבלוט. בין היתר, תמצאו בו ריכוז גבוה של עמילנים, חלבונים, שומנים ומינרלים. ב-100 גר קמח בלוטים יש כ-54 גר' פחמימות, כ-5-7 גרם שומן וכ-5-7 גר' חלבונים. הקמח הזה עשיר במיוחד בויטמין b6, חומצה פולית, ונחושת. לגבי הנחושת - מינרל חשוב שקשה להשיגו ממקורות מזון אחרים, הבלוט מתבלט במיוחד: 31 אחוזים מהתצרוכת היומית המומלצת של המינרל החשוב הזה, שלא ניתן להשיגו בארץ כתוסף, נמצאים במאה גרם של קמח בלוטים. הבלוטים עשירים במינרלים נוספים כגון במנגן (64 אחוזים מהתצרוכת היומית המומלצת) ומגנזיום. יש בהם גם מעט סידן וברזל.

על כל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן - עצים מקודשים, אורגיות המוניות ופולחן הבעל

כאמור, האלון והאלה חוברים יחד ויוצרים חברות המאפיינות ומאכלסות את החורש הים תיכוני. ברום הגבוה יותר, על פני שדרת ההר המרכזית - תופיע חברה של אלון מצוי ואלה ארץ ישראלית. בקרבת גובה פני הים, החברה השולטת בחורשים היא חברת אלון התבור ולבנה רפואי, אליהם מצטרפת גם האלה האטלנטית וכן האלה הארץ ישראלית. לעיתים נמצא, בגבהים דומים, גם חברה הנשלטת על ידי חרוב מצוי ואלת המסטיק. כאמור, הן האלון והן האלה מהווים מקור מזון חשוב לבעלי חיים ולבני האדם, והם מספקים שפע של מזון בעונת הסתיו הצחיחה, שעה שחלק גדול ממקורות המזון הצמחיים נעלמים מהנוף. אולי זו אחת הסיבות שבגללן הפכו האלון, הלבנה והאלה, עצים גדולים ומפוארים היוצרים סבכי יער עבותים - למקודשים. הם מספקים לא רק מזון, אלא גם חומרי מרפא, מסתור ומחסה, חומרים להסקה ולבנייה ועוד. התרבות הכנענית קידשה את העצים הללו, ובארץ ישראל של ימי המקרא, מתקיים פולמוס רחב סביב עצם קיומם של טקסי הפולחן הנערכים מעל לכל גבעה נישאה ותחת כל עץ רענן, כנאמר: "על

ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה" (הושע ד', 11).

טקסי הפולחן הללו כללו פקרטיקות בעלות אופי מיני מובהק: על גבי במות מיוחדות שהוצבו תחת צילם של העצים, היו הכהנים מקיימים יחסי מין עם הקדשות, כמעין מופע ראווה פורנוגרפי פומבי. טקסי המיניות המקודשת הללו ביטאו, על דרך המשל, את הכמיהה לביאתו של הבעל, אל הגשם, אל האשרה, אלת הפריון או האדמה. האמונה שרווחה בתרבות הכנענית קשרה את האקט המיני הסימבולי לצורך בקיומו של מגע מיני בין הבעל לאשרה, שבתורו יביא להגברת פוריותה של האדמה ש"למטר השמיים תשתה מים" (דברים י"א, 11). אין זה מקרה בלבד, אפוא, שלהביהן הראשונים של המחרשות הקדומות, סותתו ביד אמן כפאלוס, איבר מין זכרי, שבעוברו בשדה הוא מבקע את האדמה ומבתק את קרומה הנוקשה, כדי לאפשר את הפרייתה. לקראת כיבושה מחדש של ארץ ישראל לאחר מסעו של העם במדבר, מסביר אלוהים לבני ישראל כי בשונה מארץ מצרים, שם נהר הנילוס זורם כל השנה ומאפשר חקלאות יציבה על קרקע פוריה ומושקית היטב, בארץ אליה הם עומדים להכנס יש צורך בגשמים, על מנת למלא את המאגרים התת קרקעיים ולאפשר את זרימת המעיינות, מהם מושקים הבוסתנים, הכרמים והשדות. באותה נשימה, מצווה אלוהים על בני ישראל שלא יעלו על דעתם להתפתות ולעבוד אלוהים אחרים: "והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את יהוה אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם: ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך: ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת טז השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם" (דברים יא, 13-15).

אלא שבעיתות בצורת ועקות יובש, החקלאים העבריים אינם שועים לאזהרה. הם מגלים שלעיתים, בעיקר בשנים שחונות מאוד, אין די ביבול החקלאי שגידלו, והם נאלצים לכתת רגליהם ולאסוף בלוטים ופירות אלה למאכל, והקשר האינהרנטי שבין העצים הללו לבין האדמה המקומית, גורם להם לבקש ולקדש אותם. כך נוצרת מלחמת תרבות ארוכת שנים, שבתורה יהיה לה חלק חשוב בפילוג הממלכה. ריכוז הפולחן וביטול הבמות, הוא מלחמתה של התרבות המונותיאיסטית בתרבות הכנענית הקדומה, ובמידה רבה - הוא גם שלב חשוב בתהליך ההיסטורי הממושך הינתקות חברות האדם מהסביבה הטבעית ומחוקיה ואורחותיה.

מהלכה למעשה: איסוף והפקת חומר גלם מבלוטי של אלון התבור

הבלוט הוא למעשה אגוז, המכיל פחמימות, שומן וחלבון, ומזכיר במבנהו ובמרקמו את הערמוניםמה ביותר לערמונים, בני משפחת האלוניים.

הבלוט עשיר בשומנים כמו אגוז ועשיר בפחמימות כמו דגן.אפשר לתאר את הבלוטים כלחם של של העידן הקדם-חקלאי. כאמור, בני התרבות המוסטרית הרבו ללקט ולעבד את הבלוט, ומיעטו להשתמש בזרעים של צמחי בר ממשפחת הדגניים. עץ אלון בוגר מפיק בין 500 ל-2000 בלוטים מידי שנה. מכמות כזו ניתן להפיק קמחים נטולי גלוטן, במסות גדולות מאוד. נשאלת השאלה מדוע בוייתה דווקא החיטה, שדורשת מיכון חקלאי, שפע של ידיים עובדות, מערכת כלכלית שכוללת בעלי מלאכה שיקלטו את התבואה ויפיקו ממנה קמחים, נחתומים שיאפו לחם ועוד. כיום גם ברורים לכל נזקיו של קמח החיטה, שנחשב גורם מרכזי למחלת הסכרת, למחלות לב וכלי דם, לעששת ולמחלות חניכיים.

החוקר ג'ארד דיימונד טוען, כי בדומה לעץ השקד, שזרעי מין הבר שלו מרים ועשירים בחומר הרעיל "אמיגדלין", גם בלוטי האלון הם על פי רוב מרים ועפיצים (אף כי אינם רעילים באות מידה). אלא שבשקד, גן אחד בלבד משרה את יצירת האמיגדלין, בעוד שבאלונים - גנים רבים למדי משפיעים על יצירתם של הטאנינים. אם נמצא בטבע עץ שקד מוטנטי, ששקדיו מתוקים, סביר להניח שהתכונה הזו תופיע גם בצאצאיו של אותו עץ. לעומת זאת, אם נאתר עץ אלון, שבלוטיו מתוקים, נתקשה לשחזר את ה"הצלחה". זריעתו של בלוט שנקח מעץ כזה - כמעט תמיד תביא לצמיחתו של אלון שבלוטיו ישובו להיות מרים ועפיצים. כמובן שישנן סיבות נוספות, הקשורות, למשל, לזמן שיחלוף מיום השתילה ועד שנוכל לאסוף את הבלוטים, אך הסיבה הראשונה היא כנראה זו שמנעה את ביותו של האלון.

הילדים של צפון אמריקה היו מלקטים כמויות של בלוטים שהספקו לכמה שנים בימים ספורים בלבד.הם נקטו בכמה שיטות שונות לקילוף הבלוטים והוצאת התוכן החיוני מתוך הקליפה.

שיטה ראשונה כללה הנחת הבלוטים על גבי מצע של חול נקי, ושפיכת כמות רבה של מים עליהם. הבלוטים היו תופחים, והדבר הקל על קילופם. שיטה נוספת כללה קבורה של הבלוטים בסמוך לגדת הנהר, והוצאת משם כעבור שנה, כשהם אינם מרים עוד. שיטה נוספת כללה הנחת הבלוטים בסלים נצרים בנהר, עד שאלה התכסו בעובש. את העובש הסירו, והבלוטים נותרו מתוקים ומוכנים לשימוש.

תושבי הכפרים הפלסטינים בישראל ובשטחי יהודה ושומרון נהגו לאסוף בלוטים, לחרוץ מעט את קליפתם, ולקלותם בתנור או על גבי גחלים.

תגלית חדשה, שאליה הגעתי בעזרת תלמיד בקורס הליקוט השנתי, השף יניב גור אריה, היא האפשרות להוציא את הטאנינים מהבלוט על ידי קילופם ובישולם בחלב פרה, שהחלבונים שבו "מושכים אליהם" בדרך פלא את הטאנינים.

בנוסף, ניתן להתסיס פרוסות דקות של בלוטים בתמיסת מלח, ולקבל בלוטים כבושים.

קמח מבלוטים - איך עושים זאת?

חומר הגלם החשוב ביותר והמסקרן ביותר, אותו אני מפיק מהבלוטים של אלון התבור, הוא הקמח. הקמח האיכותי, המזין, ובעל הטעם האגוזי הנוצר בתהליך לא ארוך מדי, משמש אותי לאחר מכן לאפיה, לטיגון (כפאנקייק) ולבישול.

קמח בלוטים – הגרסה הפשוטה והיעילה להכנתו:

1. אוספים רק בלוטים גדולים, טריים ושלמים.

2. קוטמים בעזרת מזמרה את הרבע העליון של הבלוט (החלק השפיצי), ויוצרים חריץ לארכה של קליפת הבלוט משפת החלק הקטום ועד לבסיס. המהדרין יוצרים חריץ זהה בצד השני (בדומה לפיסטוק פתוח).

3. משרים כשעה בגיגית עם מים קרים.

4. קולפים את הבלוטים. מסירים אזורים מכורסמים/רקובים וכאלה שהתמלאו בהפרשות זחלים. (הזחלים של טוואי האלון אכילים לאחר קליה וטעמם נפלא).

5. את הבלוטים הקלופים מניחים בגיגית מלאה מים, למניעת חמצון והשחרה.

6. טוחנים בבלנדר איכותי את הבלוטים בתוספת מים בנפח של פי 2 מנפח הבלוטים (על כל כוס בלוטים שתי כוסות מים).

7. מניחים את העיסה שהתקבלה בגיגית גדולה לכשעה-שעתיים.

8. מסננים את העיסה מין המים בעזרת חיתול בד. את העיסה הסוננת מניחים שנית במי ברז טריים לשעתיים נוספות.

9. חוזרים על התהליך עד שהעפיצות המאפיינת את הבלוטים בתחילת התהליך נעלמת.

10. לאחר הסינון האחרון מייבשים את הקמח בתנור/במתקן ייבוש יעודי (אני משתמש בכסאות האחוריים של הטנדר שלי, אבל אל תלמדו ממני)

אלונים נוספים

את הרשימה הזו הקדשתי בעיקר למין אחד של אלון: אלון התבור. יש לכך כמה סיבות טובות -

ראשית - בלוטי אלון התבור גדולים, מזינים וטעימים יחסית לבני מינם האחרים. שנית - אלון התבור זמין לי יותר בבית הגידול שלי, ולכן קל היה לי יותר להתנסות בעיבודו ושלישית - הבלוטים של אלון התבור נוחים ביותר לעבודה, הודות לגודלם.

על האלונים האחרים ארחיב אולי בהמשך, אך חשוב לי להדריך אתכם כיצד להבחין בין המינים השונים.

שלושה מיני אלונים גדלים בבר בארצנו (האמת שיש עוד שניים, אבל הם נדירים, ומאכלסים אזורים מרוחקים שלא סביר שתרצו להגיע אליהם דווקא בשבילם).

אלון התבור - מין של עץ מהסוג אלון המשתייך לקבוצת אלונים נשירים בעלי עלים שסועים שאורכם 5–7 ס"מ, בעלי שערות מחוספסות, שבלוטיהם מבשילים לאחר שנה וחצי. העץ הוא עץ גדול (גובהו 2.5–6 מ'), בעל נוף רחב וגזע מרכזי. קליפתו עבה במיוחד, ומותאמת לעמידה בשרפות, הנפוצות באזור. אלון התבור מכונה במקרא אלון הבשן. בכל אזורי תפוצתו הוא יוצר יערות פרק שבהם העצים רחוקים זה מזה, וביניהם גדלים שיחים וצמחים עשבוניים. בארץ ישראל הוא נפוץ בחלקים נמוכים ויבשים יחסית, במיוחד באזורי הגליל התחתון ודרום רמת הגולן. לאלון התבור בלוטים גדולים הישובים בתוך ספלולים שפני השטח שלהם מאופיינים בשערות גסות ומתולתלות.

אלון מצוי -עץ ירוק עד המאכלס את החורש הים תיכוני לצד אלת המסטיק ומינים נוספים. מצוי בכרמל, בגליל, ביהודה ובשומרון. גובהו נע בין 1 ל-8 מטרים (במקרים נדירים). עליו גלדניים ושפתם משוננת-קוצנית, וקרחים. בתנאי אקלים יובשניים ובאזורים בהם קיימת רעייה מאסיבית של עיזים, העלים נוטים להיות קטנים, נוקשים, גלדניים וקוצניים יותר מבבתי גידול בלתי מופרים ובסביבה לחה יותר.הפרי הוא בלוט קטן יחסית (3-4 ס"מ אורכו, ו-1-2 ס"מ קוטרו). הספלול מכוסה קשקשים זקורים וישרים, קוצניים למגע. באלון המצוי - הספלול קעור עמוקות - ומכסה מחצית ויותר מהבלוט הנתון בתוכו.

הבלוטים קטנים ואינם טעימים: הם עשירים בכמות גדולה מאוד של טאנינים. מקובל להשתמש בהם לאחר קלייה וטחינה כתחליף קפה.

אלון התולע: עץ נשיר, המאכלס אזורים הררים גבוהים וקרים יחסית. נישא לגובה של עד 10 מ' בתנאים טובים. העלים רחבים, בעלי שפה משוננת, מעוגלים מעט בקצה. צידם התחתון של העלים מכוסה שכבה דמויית לבד, שניתן להסירה בקלות רבה בשפשוף. הבלוט דק וארוך יותר מאלה של מיני אלון אחרים. אורכו מגיע לכ-4 ס"מ. הבלוט נתון בתוך ספלול קצר, המכסה רבע או פחות מאורכו של הבלוט השלם. קשקשיו הספלול קצרים מאוד, קצותיהם קהים, והם נוטים להצמד לדופן הספלול.

עד כאן להפעם. מוזמנים לגלוש אל הפרק הבא - ובו יחשפו לפניכם סודותיו הטעימים של בלוט אלון התבור, בשלל מתכונים מעולים.