הפלסטינים מכנים אותה אלסיינה או ליסאן את'ור. אצל הדרוזים היא נקראת חופחף. בעברית היא מכונה בשם הבוטני התקני שלה, אבל רבים שוגים, ומתרגמים את הכינוי העממי בערבית, וכך השתרשה במקומותינו טעות נפוצה: עליה הגדולים, הטעימים והמזינים של מרוות ירושלים, מכונים בטעות בשמו של מין אחר, שיש ספק לגבי הבטיחות שבאכילתו: לשון הפר.
טעויות נפוצות כאלה יש למכביר: את עלי הסלק המצוי, הגדל בר בישראל, אנחנו מכנים בטעות בשם "תרד הבר", למרות שהתרד שייך למין אחר. לעלי החלמית הגדולה, החלמית המצוייה והמעוג הכרתי – שלושה מינים קרובים אך שונים, אנחנו קוראים פשוט בשמם הערבי העממי: חוביזה, וכבר פגשתי אנשים שמכנים את הגדילן המצוי, צמח חד שנתי קוצני ממשפחת המורכבים, בשם "סרפד".
הטעויות הללו לא כל כך נוראיות, אבל במקרה של בלבול בין לשון הפר, צמח ממשפחת הזיפניים המכיל, לפי הספרות, חומרים הנקראים אלקלואידים פירוליזידניים, שיכולים, בשימוש ממושך, לפגוע בתפקוד הכבד, לבין מרוות ירושלים – צמח תמים למראה ונעים לבריות – הטעות עשוייה להיות גורלית.
האמת היא שקשה לבלבל ביניהם: ללשון הפר עלים צרים ומוארכים, צבעם ירוק בהיר הנוטה לגוון כחלחל, והם מכוסים זיפים דוקרניים שאינם נעימים למגע. למרוות ירושלים, מנגד – עלים רחבים יותר, צבעם ירוק מובהק וכהה יחסית, ולעורקיהם גוון אדמדם. מין אחר שאנשים מבלבלים בינו לבין מרוות ירושלים הוא הבוצין המפורץ, צמח ממשפחת הלועניתיים, שעלים מכוסים בשערות דקיקות בעלות מגע לבדי-מצמרר.
כאמור, מי שרוצה ללמוד כיצד לזהות בוודאות את עלי מרוות ירושלים, ילך לפי הכלל הפשוט הקובע ש"כשיש ספק אז אין ספק", וילקט את הצמח, בפעמים הראשונות, עם מישהו שכבר מכירו היטב. אמנם יש לצמח הזה כמה סימני זיהוי מובהקים, כבן משפחת השפתניים – גבעולו מרובע ופרחיו שפתניים – אבל אם הגעתם אליו בשלב הגבעול, ובודאי שבשלבי הפריחה – הרי שכנראה מצאתם צמח בוגר, שעליו לא יתאימו עוד לבישול. את המרווה הזו ניתן למצוא, החל מחודש דצמבר, ביערות ובחורשים בחבלים הים תיכוניים של ארצנו, ועוד לפניכן בשווקים, שם היא נמכרת גם כתוצרת חקלאית לכל דבר ועניין (ואולי עדיף שכך).